יורצייט – טקסט האמנית
העבודה “יורצייט” היא עבודת פרידה מאבי זליג פודיסוק, ומדור שלם של ניצולי שואה: “האנשים עם המספרים על הידיים” שזכורים לי מילדותי.
העבודות שלי בנויות כסדרות וכטריפטיכונים. הן תמיד סוג של מסע, ותמיד עוסקות בחיפוש אחר מקום אליו אוכל להרגיש קשורה. זהו בעצם מסע לחיפוש אחר זהות. המקום שאליו אני מרגישה קשורה עונה לי על שאלות של זהות. המקומות שאני מוצאת תמיד משתנים. המבט, שמבטא את החיפוש שלי, נעצר, מצלם את המקום וממשיך הלאה, לחפש מקומות אחרים. הציורים שאני מציירת, אלה שמתארים את המקומות שאני מוצאת, מאפשרים לי ולצופים לשהות במקום, אבל מסע החיפושים תמיד נמשך.
אני מציירת את המקומות על בדי קנווס קטנים, כאילו היו גלויות קטנות, אוסף זכרונות. בדרך כלל אני מאחסנת אותם במזוודה המאפשרת מעבר מהיר ממקום למקום, כאיול אני היהודי הנודד, כאילו אני אבא שלי, שהסתובב באירופה 8 שנים עד שהגיע לארץ, שגם בה מסעו לא הסתיים.
בלתי אפשרי לבנות זהות רציפה כשחסרות חוליות. אבי הסתיר ממני את עברו. הוא מנע ממני אפשרויות להכיר אותו. היו פרטים שנגלו לי אבל אבי שבר את הרצף שלהם ולא יכולתי להרכיב את הסיפור שלו. קשה ליצור קשר אם אבא כשאתה לא יודע עליו דברים רבים כל כך.
כשאבי נפטר, לפני שנה, התחלתי לאט, לחשוף את החוליות החסרות. מצאתי תמונות שמעולם לא ראיתי. צילומים של מקומות שלא ידעתי שביקר בהם. סידרתי לו אלבום תמונות בפעם הראשונה. פגשתי אנשים שסיפרו לי עליו ועל עברו, והוא כבר לא היה שם כדי להפריע. פגשתי אנשים מהעיירה שבה גדל, וגיליתי את משמעות שם המשפחה שלי “פודיסוק”, שהוא נדיר בארץ: שמו של המחוז בו גדל אבי.
זהו פרדוקס. מותו אמנם השאיר חלל רב, אבל דווקא עכשיו, לאחר מותו, אני יכולה לנסות ליצור עמו קשר. את הניסיון הזה מייצגים בעבודה “יורצייט” החוטים שמנסים לקשר בין כל האלמנטים שבעבודה, והידיים שמחפשות דרך זו לזו.
העבודה הראשונה שהקדשתי לפרידה מאבי, היתה שרשרת נייר, כמו זו שמקשטת בחגים, ובה, לסרוגין, מופיעה תמונה של משפחתי כשאני ילדה ותמונה שלי היום עם משפחתי כאם. שרשרת הקשר והזהות שעוברת מדור לדור.
“יורצייט” היא, כאמור, עבודת פרידה מאבי ומדור שלם של ניצולי שואה: “האנשים עם המספרים על הידיים” שזכורים לי מילדותי. נולדתי ב1966-. כשנולדתי היה אבי בן 56. גדלתי בתל אביב העיר הגדולה. עיר בורגנית של המעמד הבינוני, שרבים מתושביה אז היו יוצאי מזרח אירופה. מילדותי אני זוכרת את האנשים עם המספרים על הידיים. עוד לפני שהבנתי מה משמעות הדבר, הבנתי מהמבוגרים האחרים שאסור לי לשאול. הבנתי שזה קשור למשהו איום. הבנתי שאסור להתקרב יותר מדי. הבנתי שלעולם לא אדע ושגם “אנשי המספרים” לא יספרו לי. היום אני יודעת שבכל מקום בארץ, המספר הזה על היד, היה קוד לזיהוי ולבידוד חברתי. ברחובות העיר הסתובבו “משוגעי השואה” כפי שאנחנו הילדים קראנו להם. היה אחד גבוה ורזה לבוש מכנסי עבודה קצרים ונעליים גבוהות קיץ וחורף. הוא היה פוסע קדימה במהירות ולפתע היה עוצר מושיט את ידו קדימה ומעלה וצועק הייל היטלר. באותו רגע היינו בורחים מבוהלים לפתחי חנויות. הרגשנו את הפחד והטירוף שלו הרבה לפני שהבנו מה באמת היטלר עשה. “משוגעת שואה” אחרת היתה יורקת מהמרפסת על כל מי שחלף, אחר הסתובב עם שתי מזוודות ונהג לעצור באמצע הצומת ולהניף את ידיו ולקרוא כוכבים (כך חשבנו). כילדים הבנו שמשהו נורא קרה לכל האנשים האלה. רוב המבוגרים שסביבנו לא נולדו בארץ. כולם ידעו שפות נוספות, והתלבשו בצורה אחרת. אבי תמיד היה לבוש בחליפה ובכובע, בשעה שילידי הארץ (הצברים) לבשו מכנסיים קצרים וסנדלים. אנשים כמו אבי הביאו עמם רוח של מקום אחר. ואני חוזרת ומדגישה: המסר היה שאסור לדעת ואסור לשאול, ויחד עם זאת אסור לפחד. האיסורים לא נאמרו בגלוי, הם הועברו בדרך לא בדיוק מודעת, בג’סטות של דיבור, בתנועת יד, בשתיקה ובהתעלמות.
אבי סיפר לי מעט מאוד על עברו, אבל עברו וניסיון חייו חלחלו עמוק לחיי כל העת. אבי נולד ב1910- בגבול רוסיה פולין ועבר שלוש מלחמות. הוא נהג לומר: “שתי מלחמות עולם ואת מלחמת השחרור בארץ”. בזמן המלחמה שרת בצבא הסובייטי, ולאחריה הסתובב מספר שנים באירופה עד שעלה לישראל ב1948-. אבי לא דיבר ולא סיפר סיפורים. אני לא יודעת דבר על חייו כילד לפני המלחמה. אני לא יודעת מדוע לא התחתן כל כך הרבה שנים. היה לו חשוב ללמד אותי את “החיים”, ובגלל שמיעט לדבר העביר לי את מסקנותיו מסוכמות כדוקטרינה. כגוש ידע שאין דרך לבחון אותו. שברובו נמסר לי בצורה לא מודעת. הוא היה אומר: “מה את כבר מבינה בחיים”, ובכך היה ברור שהחיים הם משהו שגדול עלי. לאחר שנפטר, ואיסור ידיעת המקורות הוסר, אני מתחילה לברר עם עצמי מהם הדברים הללו שקיבלתי ממנו, אילו תפיסות עולם אימצתי בלי לדעת. ולהלן כמה מהן:
ההישרדות-ומשמעות החיים:
מאז ומעולם החיים נראו לי דבר שיש להתייחס אליו בכובד ראש. לא חיים סתם, לא נהנים סתם. אלה דברים תפלים. “פסטא מאיסאס” בלשונו של אבי. החיים הם משהו שצריך להיערך אליו. לראות 10 צעדים קדימה, להיות מוכנים לכל שינוי שמופיע ולהיערך בהתאם. כשפרצה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 פגשתי בתוכי את שיאה של מורשת אבי: נתקפתי פחד ובלבול. אולי זהו המצב שהכינו אותי עליו כל כך הרבה שנים. אולי הכל עומד להיחרב ומי שיהיה חכם וינהג בתבונה ינצל. האם זה אותו מצב כמו של משפחת אמי בגרמניה, כשבשנת 1933 הבינו שזה הזמן לעזוב וניצלו? מיד נכנסתי לפעולה. הייתי במגעים מתקדמים למכור את דירתי, להעביר את הכסף לבנקים זרים, ולהיות מוכנה לעזוב בכל רגע. לא הרגשתי שום אחריות למדינה או רצון להגן עליה. רציתי רק לשמור על משפחתי בכל מחיר. ברגע האחרון הבנתי שאני נוקטת צעדים לא רציונאלים, ושהסכנה אינה כה גדולה. במקום זה ביטלתי את המנוי לעיתון היומי וניתקתי את עצמי כמה שיכולתי מהבלגאן שהתרחש במדינה.
למציאות כמה רבדים:
זוהי מורשת נוספת מבית אבא ומהדור ההוא. יש כמה רבדים למציאות, ואפשר לחיות רק חלק ממנה. כמו אותם ניצולים שהמשיכו את חייהם כשהם סוגרים את עברם בתוכם וחיים בהכחשה, כך גם אני המשכתי לחיות את חיי היומיומיים בלי להתמודד עם מה שקורה סביבי. הניצולים שסגרו על עברם, מתוך קושי לגעת או מחשש להכאיב לקרוביהם, נשאו בתוכם רגשי אשם כבדים על כך שניצלו. שבתאי, ידידי מארגון ניצולי יוון, היה חוזר ואומר לי: “את רואה את מי שכאן? אלו הפושטים שידעו לגנוב ולהסתדר בחיים – האינטיליגנטים הלכו”.
אלמנט נוסף של ההישרדות היה הכסף. תמיד צריך שיהיה לך כסף מזומן וזר בהישג יד. זכור לי מילדותי שכן אחד שלא היה עשיר, אך כיסיו תמיד מלאים בדולרים. לכל צרה שלא תבוא. במלחמת המפרץ הראשונה, אבי חייב אותי לתפור כיסים פנימיים לבגדי המשפחה, ומילא אותם בעשרות אלפי דולרים. קבלתי גם הנחייה מפורשת שבמידה ומשהו קורה, אני לא דואגת להורים אלא קונה כרטיס טיסה בכל מחיר ובורחת. כסף לא מיועד לחיים, הוא מיועד לביטחון לעתיד.
אבי לא נתן אמון באחרים. אני זוכרת כיצד היה מנחה אותי: “אם מכר מתחיל לדבר אתך ומאריך בדבריו, תגידי לו בנימוס שאת ממהרת ותלכי משם. זה לא טוב להאריך בדברים”. הוא לימד אותי מימרות ביידיש שמראות את נקודת השקפתו על החיים: “גייב דיר נאם שלוגדייר לוייפ”, כלומר: אי אפשר להאמין לאף אחד. ו”מאן תרחת אנד גוד לאחת”, כלומר: אין לנו הרבה שליטה בחיינו ובאחרים.
כאמור, העבודה “יורצייט” שאני מציגה כאן, היא לזכר אבי, זליג פודיסוק. אבל היא גם חלק ממסע החיפוש שלי. האפשרות לגלות את עולמו של אבי וליצור עמו קשר, עוזרת לי לגלות את זהותי שלי, הנפרדת מזו שלו.
No comments