שנים אחדות עבדתי בבית חולים פסיכיאטרי. הייתי חלק מצוות שלם שתפקידו התרכז בטיפול ביחידים אשר הובאו ממקומות שונים ואושפזו יחד, כאשר ההתמקדות היתה בפרט. בשל כך נותקו המטופלים ממשפחותיהם ומהקהילה בה חיו.
כשהגעתי לעבוד בבית ספר ברמלה ונתבקשתי לסייע בהקמת מרכז לטיפול בעזרת אמנות הבנתי כי אופן ההסתכלות שלי על טיפול, מרכז טיפולי ויחסי הגומלין בינו לבין הקהילה צריכה להיות שונה מזאת שהכרתי בבית החולים. רמלה היא עיר קטנה במרכז הארץ, אשר בה רמת הפשע והשימוש בסמים הם מהגבוהים במדינה והאוכלוסיה בה דלת אמצעים. בשנים האחרונות קלטה העיר מספר רב של עולים חדשים מאתיופיה וממדינות חבר העמים, דבר שרק הקשה על המצב. כפי שניתן להבין, בעיותיהם של ילדים רבים בהם אנחנו מטפלים הם תולדה של הקשיים במשפחותיהם – גרושין, התעללות, עוני ותיפקוד בלתי הולם של ההורים.

להלן תיאור של טיפול באומנות בנערה במחלקה סגורה בבי”ח פסיכיאטרי במרכז הארץ, שארך שנתיים ומאופיין בארבעה פרקים מרכזיים. אתמקד במספר היבטים בטיפול: התוקפנות, חיפוש המשמעות, אובייקט מעבר, ואפקט המראה באומנות. כציירת, האומנות מלווה אותי כל חיי. במקרה זה, אני מודה לאומנות שהייתה שם בשבילי כאשר הייתי זקוקה לה כל כך. אני יודעת שגם עבור א’ האומנות היוותה קרש הצלה שנתן לה את הכוח להתבונן ולהתחבר לעצמה ובהמשך גם לחברה. כמטפלת הבנתי את חשיבותו של הליווי הלא מתערב ,הקשר האינטרסוביקטבית שנוצרה בינינו, שלא באמצעות המילים אלא באמצעות תהליך היצירה.

מאמר זה עוסק ביחסי מטפל מטופל כפי שהם באים לידי ביטוי בפגישה הראשונה.
במהלך שלוש שנים עבדתי עם מתבגרים שאושפזו במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ. בני הנוער הגיעו לשם מסיבות שונות ובעקבות הבחנות מגוונות. למרביתם היה זה אשפוז ראשון שמשמעותו הייתה מפגש ראשון עם בית חולים פסיכיאטרי, עם חולים נוספים, עם אנשי צוות מתחומים שונים ועם ניתוק מהסביבה והמשפחה.

יחסי התפר בין מטפל מטופל הבאים מרקע לאומי שונה
“אל תדאגי בסוף יהיה שלום” היו מילותיה של ג תלמידת כיתה ב.
קדמה למשפט הזה שיחה בה סיפרה, שבבית הכנסת שאליו היא הולכת (הכוונה למסגד), אומרים שהיהודים לא רוצים שלום, הם רוצים את גלעד שליט בחזרה, היא הוסיפה שעכשיו גם ישראל חטפה מישהו, אז מי התחיל לחטוף ראשון התריסה מולי.