העבודה מורכבת משבעה חישוקים עגולים שבתוכם  מתוחות העבודות,   שלושה ציורי שמן של שמיים מבעד לצמרות העצים. שני חישוקים שבהם ריקמות של צילומי ילדות שלי עם משפחתי ושני חישוקים שבהם צילומים של אבי עם חבורות אנשים .

העבודה התחילה מהריקמה של תמונת המשפחה שלי, אני עומדת בין הורי בפארק הירקון בפוזה שתוכננה בקפידה על ידי צלם. אני ילדה בת שבע אבי בן 63 ואימי בת 47. תיכנונו הקפדני של הצלם שהעמיד לפנינו משפחות רבות לא יכלה להסוות את יחודה של משפחתי הקטנה.

ילדה לבדה בין שני הורים שיכלו להיות גם הורי ההורים,לבושים בקפידה כאילו יצאו לטיול בפארק באירופה ולא בתל אביב.

הרקמה נעשתה בחוט תפירה פשוט על בד מפה מכובדת, הריקמה הוכנסה לתוך מסגרות של ריקמה ,המפה והמסגרת משקפות עבורי את הבורגנות האירופאית,  הסדר הטוב ,הטעם המעודן,הרצון לשקף משפחה יפה ונורמלית, אך המציאות אינה משתקפת בתמונה, אין כאן משפחה, ישנו מאמץ ליצור אחת כזאת, אני רוקמת תופרת, דוקרת את הדמויות נוגעת קושרת ושמה במסגרת.

ברקמה השניה( המתארת אותי לבושה כמלכת אסתר ואבי בכיכר דיזינגוף עומדים שוב לפני צלם).

אני רוקמת ואחר פורמת, משאירה את חורי המחט.

ציורי השמן צויירו מתוך צילומים שצילמתי בפארק הירקון במקום שבו הצלם צילם לפני שנים רבות ,אבי נפטר, לי יש משפחה משלי והעצים עדיין עומדים במקומם וגם השמים שמישתקפים מבעדם.

תמיד ליוותה אותי המחשבה שאנשים חיים, פועלים, יוצרים ומתים, הטבע נשאר, ההרים, הים, העצים שעדים לכל מעשי האדם הטובים והרעים.

 

תמונותיו של אבי שמוצגות בעיגולים התגלו אחרי מותו, מאחורי התמונות בכתב מסודר וברור מתגלה סיפורם, “אני מלווה פליטים ועוזר להם לגנוב את הגבול מאוסטריה לאיטליה”, “אני עם קבוצה בזלצבורג”.

 

האנשים אינם גם, סיפורם איננו, אבל הרי האלפים במקומם.

 

לקטלוג התערוכה