אל תידאגי בסוף יהיה שלום
יחסי התפר בין מטפל מטופל הבאים מרקע לאומי שונה
“אל תדאגי בסוף יהיה שלום” היו מילותיה של ג תלמידת כיתה ב.
קדמה למשפט הזה שיחה בה סיפרה,שבבית הכנסת שאליו היא הולכת (הכוונה למסגד),אומרים שהיהודים לא רוצים שלום,הם רוצים את גלעד שליט בחזרה,היא הוסיפה שעכשיו גם ישראל חטפה מישהו,אז מי התחיל לחטוף ראשון התריסה מולי.
בשנים האחרונות אני משמשת כמטפלת באומנות ואחראית התחום הריגשי בפרוייקט שחף שאחראי לחינוך והטיפול הבילתי פורמלי של ילדי הסייענים הערבים,החיים בארץ.
בהרצאה זאת אני רוצה לבדוק את התפר של יחסי מטפל מטופל הבאים מרקע לאומי שונה.ההרצאה תלווה בהצגת מקרה של מטפלת ישראלית יהודיה, ומטופלת ערביה מוסלמית בת של משתף פעולה מהשטחים.המפגש הזה מעלה שאלות כבדות משקל,אותן אני רוצה לחלוק עמכם.
1. כיצד השוני התרבותי לאומי מתבטא בחדר הטיפול,ומה לעשות עם התכנים שעולים?
2.כיצד ניתן לטפח את האמון בין מטפל למטופל,כשהמטפל הוא בצד של האויב אותו הוריו שיתפו פעולה למול עמם.האם אפשר לצפות שהילד יתן אמון מלא במטפל,אולי יש דברים שכדאי להסתיר מהמטפל שמייצג את המימסד?
3.האם לאור השאלות שהועלו לעיל,יש משמעות לעמדה הטיפולית וסוג ההתערבות שיבחר המטפל.
באמצעות הצגת מקרה של טיפול בילדה בכיתה ב אציג את הדילמות בטיפול מסוג זה, את התובנות הטיפוליות שרכשתי .
הדיון ידגים כיצד השימוש בגישה האינטרסובייקטיבית תרם לקידום הטיפול.
אל תדאגי בסוף יהיה שלום ,אולי גם לעצמה אמרה,השלום אולי הוא הפתרון האפשרי היחיד לפתור את הסכסוך הפנימי שבו היא נמצאת ילדה בת לאב סייען שנולד בחברון,הלומדת בבית ספר יהודי במרכז הארץ דובר עברית ,כותבת עברית מדברת בבית בעברית,חוגגת את חגי ישראל לדבריה,חבריה ישראלים,והשם שבחרה לעצמה הוא שם שאפשר ליחסו לילדה ממוצא רוסי, גם חזותה יכולה בקלות לקשר אותה לתפוצה זאת.
המציאות אליה נולה, התילה צל על התפתחותה הפנימית,היא נולדה לתוך קונפליקט פנימי של זהות.
עד לאותה פגיש דרמתית, שבמהלכה הרגיעה אותי שיהיה שלום ,נמנעה מהעלאת זהותה הערבית באופן ברור.
הפגישה שנדון בה החלה כמו פגישות רבות בהם התחבאה ואני מצאתי אותה,אך הפעם לאחר שמצאתי אותה ביקשה ליפול,וביקשה שאצטרף אליה. היא נפלה ואני אחריה מחקה אותה,כך מספר פעמים לסרוגין,כשקמנו שרתי לה שורה מישירו של מוקי נופל וקם נופל וקם כמה ארוכה היא הדרך………,
כתגובה לשירה, שאלה האם אני מכירה את השיר ניצנים נראו בארץ,ספרה שמנגנת אותו במסיבת פסח בבית הספר.
היא המשיכה וסיפרה שהם חוגגים את ליל הסדר וקוראים בהגדה, אבל היא רואה טלוויזיה,זוהי היתה הפעם הראשונה שבה הראתה סימני התנגדות לחג יהודי ,לפנים היתה מספרת בגאווה כיצד הם חוגגים את החגים היהודיים.
במהלך השיחה היא התכרבלה לידי על השולחן שאני יושבת לצידה על הכיסא,לפתע שלא כמינהגה עלתה על השלוחנות שהיו סמוכים לחלון לקחה צבע גואש אדום בורדו ואמרה שמכאן היא יכולה להשפריץ על האנשים צבע.
הצעתי לה להמיר את הרצון בהשפרצת צבע אדום לנייר.היא קיבלה את הצעתי,תחילה השפריצה קו,ולאחריו יצרה לב עם צבע רב בעזרת עצבעותיה,היא בקשה ממני שאשתתף ואצור קו בצורת לב,הכנסתי את ידי לצבע ויצרתי צורת לב נוספת, היא הוסיפה צבע וביקשה שאמלא את הלב,בשלב זה ידי שתינו היו מרוחות בצבע אדום והמשיך הדיאלוג על החג,וההתנגדות שלה לקחת בו חלק,שאלתי אותה איך היא רואה את עצמה,היא אמרה חצי יהודיה חצי ערבייה.ואילו יכולת לבחור שאלתי , ערביה ענתה.
היא אמרה שהשפה הערבית יותר טובה ,אמרתי את בטח יודעת טוב יותר ערבית אמרה לא עברית אבל אני לומדת בשחף.
לבסוף שהדף היה עמוס בצבע אדום, חרטה באצבעה על הנייר יהודים והרבים,וחתמה את שמה בערבית.
זו היתה הפעם הראשונה שנתנה מקום לזהותה הערבית.עד אז התכחשה לה.
הציגה תמונה של ילדה צייתנית ,שמסווה בכל דרך אפשרית את זהותה הערבית.
הרבים-יכולה להיות שגיאת כתיב אבל אפשר לפרשה,כרבים-מול מעטים,או כרבים מול מתפייסים.
אני רוצה לתאר במספר שורות את התפתחות הטיפול עד לאותה פגישה כשאני שמה דגש על יחסי מטפל מטופל,בהקשר לשאלות ששאלנו בתחילת המאמר.
בהתחלה הציגה את תמונת הילדה הטובה,מםפר פעמים ציירה את מסיבת יום ההולדת שלה,עם עוגה שאביה שעובד במאפייה הכין,ובנות הכיתה שותפות,
לימים אגלה שחלק נכבד מהמידע שמסרה ,הומצא והיה חלק מפנטזיה שבנתה לעצמה.
האלמנט השני שנכנס לטיפול היה ההסתתרות.
כפי שהזכרתי לאורך תקופה, בתחילת כל פגישה היא הסתתרה ואני חפשתי ומוצאתי אותה.
כל פגישה מחדש הזדקקה לאישור שלא אוותר עליה,שאתאמץ שאחפש,ושאמצא.
המשך עיבוד נושא ההסתרה נעשה בעבודה שעשתה בתוך קופסא במשך מספר פגישות. היא דרשה שבמהלך עבודתה אפנה את פני לקיר ולא אראה את מעשיה,וכך היה במשך מספר פגישות.
בין הפגישות הקופסא היתה שמורה בארוני.
לאחר שסיימה את העבודה על הקופסא הייתה מסוייגת ואף אויינת כלפי.
האשימה אותי שהתבוננתי בפנים הקופסא כשלא היתה,כשהכחשתי,עמד בתוקף על דבריה וציינה, שהסתכלה מאחורי הדלת ושמעה אותי פותחת את הארון.
אמרתי שאולי הזזתי דברים בארון אבל לא הסתכלתי.
ברור שנושא הסוד הוצף על פני השטח בפגישות אילו.
ולווה באפקט של כעס,אויינות,חשדנות.
אפקט דומה גם גילתה גם כלפי המורה בבית הספר והחברים.
נדרשתי להסכים לקבל אותה ,את זה שיש לה סודות שאינה רוצה לשתף אותם איתי,שלא אסתכל שלא אשאל,שלא אנצל את מעמדי ואבדוק מאחורי גבה.אך בכל זאת היא הביא לחדר את קיומו של הסוד.את החשדנות כלפי,חוסר האמון והכעס כלפי כמי שחשודה שבגדה באמונה.
אין צורך להכביר במילים כדי להבין את מעמסת הסוד,והשלכת הרגשות הקשים שמצד אחד נמצאים בה ,ומצד שני היא גם משליכה אותם על הסביבה.
בספרו של דר יורם יובל סערת נפש באחד מפרקי הספר, תאר ערבי ישראלי שבה לקבל טיפול,והשליך על המטפל היהודי את כעסו על הסכסוך,שלטענתו גורם לכל קשיו החברתיים ויכולתו להתקדם,בפועל כעסו שמקורו היה בפרט ביוגרפי שקשור אומנם לזהות ,הוא זה שעקב אותו ויצר בעיה חברתית,ב עמ 91
כותב דר יובל,טיפול פסיכולוגי אינו יכול לשנות את מה שצפוי ,את הנסיבות החיצוניות.
הוא יכול רק לעזור לאדם לשנות את מה שבא מתוכו.שינוי כזה,מצדו,עשוי להשפיע על המציאות החיצונית.
וזוהי נקודה חשובה עבורינו-אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות אליה נולדו,אבל אנחנו יכולים לשנות את מה שבא מיתוכם,וזה יכול לעזור להם לשנות את המציאות שסביבם.
לסיכום- אני רוצה לחזור לפגישה מתחילת המאמר ולבדוק מה היה שם שאיפשר את השינוי.והאם יש איזשהו עקרון טיפולי שיכול לעזור לנו במצבים של קושי בהגדרת זהות אצל המטופל.
כמובן קיים הרצף הטיפולי שפרסתי לפניכם.
אך הדבר שהבדיל את הפגישה הזאת מקודמותיה ,היתה השותפות הפעילה שלי בתהליך.
בספרו התייחסותיות סטיבן מיטשל מצטט את לואוולד-לפי השקפתו הסיטואציה האנליתית היא מצע אינטראקטיבי פתוח,שבו האנליטיקאי הוא שחקן שותף על הבמה האנליטית.לואוולד מבהיר כי מה שמאפשר שינוי של ממש הוא המציאות החיה של חוויית ההעברה וההעברה הנגדית,והאופן הפרשני שבו מבינים אותו שני המשתתפים.
תפקיד האנליטיקאי אינו תפקיד של צפייה מנותקת.הוא מדגיש את החשיבות של יכולתו ומיומנותו של האנליטיקאי להעביר למטופל את האופן שבו הוא האנליטיקאי,עושה שימוש בחוויותיו ובמשאביו הרגשיים על מנת להבין את המטופל וכדי לאפשר למטופל גישה למשאביו הפנימייםשלו,של המטופל.לפיכך נכון לומר כי לא זו בלבד שההווה מושפע מן העבר,אלא גם כי העבר ככוח חי בתוך המטופל, מושפע מן ההווה.
הנכונות שלי לקבל את הנחיותיה,וליפול איתה,וללכלך את הידים בדם יחד איתה,לכאוב יחד את כאב הסכסוך,איפשר לה ,להכריז על השונות בינינו,ועל סמך שונות זאת לחזק את הזהות הערבית היחודית שלה,למול זהותי היהודית.
ההכרה ביחוד הזהות שלה ,הוביל לאמפטיה כלפי,היא ניחמה אותי התעניינה בחיי,ולבסוף הזמינה אותי לבית סבתא בחברון.
אוגדן דיבר על יצירת זהות-כניגוד למשהו,היא הסתכלה עלי וראה שאני לא אותו דבר, ההסכמה שלי להשתתף והקרבה שנוצרה , אפשרה לה לשחרר את הכעס ולבחור בזהות אחת .
מתוך הספר שלדר יורם יובל סערת הנפש-קיים הבדל גדול בין גישתו של פרויד להעברה נגד לבין גישות פסיכולוגיות מודרניות: פרויד גרס שעל המטפל להיות חף מכל גילוי של העברה-נגד.עליו להיות מסך או ראי,שעליו מקרין המטופל את הפנטזיות שלו.
אידיאל פרוידיאני זה של המטפל כמסך הובן באופן מעוות,על פי מחקר שנעשה עיי דיוויד לין וגורג ואילאנט מאוניברסיטת הרוורד שבו אספו חומר עובדתי מ43 פסיכואנליזות של פרויד,מכתבים ,אוטוביוגרפיות של מטופלים וראיונות אם אילו שנותרו בחיים ,עולה כי פרויד נהג לספר למטופליו על עצמו,הוא גם נהג לתת לרובם עצות,ולפעמים אף הזמינם לארוחות ערב,ואף הלווה להם כסף.פרויד לא הקפיד על אנונימיות ונטרליות.פרויד שם דגש על עיקרון אחר ביחסו של המטפל למטופל :פרישות.
הכוונה היא שאסור שהמטופל יהיה אובייקט לסיפוק צורך כלשהו של המטפל.
גישות עכשויות הנקראות פסיכולוגיות של שני אנשים,רואות את היחס המתפתח בין מטופל למטפל כמרקם דינמי בין שני אנשים,שהעברה והעברה –נגד משולבות בו הלוך ושוב לבלתי הפרד.
גישות אלו הפכות אותי ואותה לשותפים שווים ואמיתיים יותר בטיפול.לדעתי,תנאי חשוב להצלחת הטיפול הפסיכואנליטי ששני השותפים לו יהיו אמיתיים.
מרגע שהגדירה שיש הבדל לאומי בניינו,נוצר מרחב גדול וחדש,שהוגדר שוב ןשוב על ידי גבול השונות בינינו.
היא סיפרה על חתונה משפחתית בה השתתפה-חתונה עם ארועים והמסיבות רבות,שקדמו לחתונה ולאחריה, והדגישה –זה לא כמו אצלכם…….,ההבחנה היתה ברורה באיזה צד מיקמה אותי.ובאיזה את עצמה.
מסיבה החתונה אצל הסבתא בחברון,העלתה פאן נוסף בנושא הגבולת ומי יכול לעבור אותם ,כשהיא מציגה את מהלך הדברים כפי שהתרחשו”אני עברתי, אמא שלי עברה, ודודה שלי נתקעה בדרך היא ציפצפה………..,הגבול המחסום הפכו משהו קונקרטי ,היא יכולה לנוע בין הצדדים,הישראלי והפלסטיני,אך יש כאילו שלא,סבתא ,חברון ,והבית היפה מצד אחד ומהצד השני אבא שלה שלא יכול לחזור ואני שלא יכולה לעבור.
האם הידיעה הופכת לכוח.
קודם רצתה להסתיר צד אחד ובחרה באופן ברור באחד-ישראלי,
אחר התחילה לפתח זהות סודית הקופסא מובחנת ממני
אחר ביקשה ממני להתלכלך בצד שלה
אחר הפרידה את המדינה את האישה זה לא אני
ואני-בוחרת צד
אחר אני יכולה לעבור מצד לצד את לא
אחר אני בוחרת להסתתר להיות בצד,את תתיאמצי להגיע לצד שלי,ותכבדי את הגבול שאני סימנתי ואז נתקשר בתנאים שלי.
בפגישה לפני האחרונה-עברנו על כל היצירות שעשתה בחדר,היא בחרה להתעקב על הקופסא שאת תוכנה הסתירה ממני בקנאות,היא עבדה כשאני מסתכל בקיר,והיא מאשימה אותי שני מציצה או הצצטתי בזמן שלא היתה,בפגישה הזאת פתחה את הקופסא וחשפה את תוכנה,עבדה שוב וסגרה.
בפגישה האחרונה התקשתה להפרד ורצתה ליצור עד הרגע האחרון.
בפגישה לאחר מכאן נכנסה לא דיברה ונכנסה מתחת לשולחן,לא רצתה שום דבר,בשלב מסויים זרקתי לה חתיחת חימר מתחת לשולחן והיא זרקה בחזרה ואחר נוספו שתיים נוספות ,שלוש חתיכות החימר עברו מצד לצד,שיחקנו כך עד לסיום הפגישה,היא אסרה עלי להתקרב לשלוחן שתחתיו ישבה.העיסוק בגבול ומי נמצא באיזה צד שלו חזר,תקשרנו שיחקנו נהננו כל אחת בצד
No comments