• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 

יורצייט, פירושו יום השנה למת. היום שבו אומרים קדיש לעילוי נשמת המת.

התערוכה יורצייט, היא מעשה פרידה של האמנית רינת פודיסוק-רייזנר מאביה, ומדור שלם של אנשים ניצולי השואה, הזכורים לה מילדותה בתל אביב: “האנשים עם המספרים על הידיים”. האנשים שנשאו על בשרם עדות וסימן לעולם האחר. אנשים שיש להם “סיפור”. אלא שזה סיפור שאנחנו לא מכירים. אנחנו יודעים מניין באו – אבל לא יודעים שום דבר מסוים.
רינת מסבירה: “רק עכשיו, אחרי מותו של אבי, אני מנסה להתקרב וליצור איתו קשר. אני מבינה את הפרדוקס. אבל רק עכשיו, משאינו מונע ממני, אני מנסה לפענח את הסימנים והתמונות לכדי סיפור”.

העבודה יורצייט מתארת את המתחים הללו בין הסימן לבין סיפור האמיתי. בין הסימן הכללי לדבר האינטימי. בין הסיפור המתקיים מאחורי הקלעים לבין המציאות. בין זיכרון העבר למציאות היומיום.
באמצעות עיבוד של צילומי הידיים – יד אחת מסומנת, יד שנייה של האמנית, ורקמת חוטים המחברת ביניהם – ניתן ביטוי לתהליך של חיבור אינטימי, שמנסה לחדור את הסימן.
המטפחות (“כאלה שנשאו תמיד”) כמעט בהישג יד, אבל אסורות בין חוטים. אותם חוטים שמנסים לפענח את הסיפורים שספוגים בהן.
האנך התלוי במרכז העבודה מסמל את המציאות. האנך נמשך באופן טבעי מטה, ומאיים להרוס את העבודה מבלי להתחשב ברקמת החוטים העדינה.
השעון שהחל את פעולתו עם פתיחת התערוכה מסמן זמנים שונים, ומסמן פערים בין זיכרון למציאות: הוא מונה לאחור את משך הזמן שהעבודה צוברת (סה”כ 700 שעות), ומונה את משך הזמן שאתה צופה בתערוכה (נניח 2 דקות).

טקסט התערוכה המלא – בלינק הבא